"שירי שפחה" לדוד יקותיאלי מאת רחלי אברהם-איתן

רחלי אברהם-איתן:
הספר "שירי שפחה" מפתיע מכמה בחינות. ראשית, נקודת המבט הנשית, כפי שעיצב אותה המחבר. אלמלא שם המחבר היה מופיע על הכריכה, לא בטוח, אם ניתן היה לזהות, שמשורר-גבר כתב את הספר. קרוב לודאי, שהקורא היה הולך שולל אחר דיוקן הדמות הנשית, שהעמיד המחבר בספר שירים ייחודי זה, והיה משוכנע, שאישה כתבה את מחרוזת השירים הסיפורית הזאת.
השיר "זעקת שפתי" (עמ' 33) ימחיש את התמיהה:

זַעֲקַת שְׂפָתַי בִּכְתֵפְךָ
חֹן! רַחֵם!
צִפֳּרְנַי בְּשִׁכְמְךָ
רַחְמִי עוֹדוֹ אֵלֶיךָ.
אַל תֶּרֶף! בַּל תֵּלֵךְ!

לָרִאשׁוֹנָה בִּי
אַחֲרוֹן מִשְׁאֶלֶת גַּרְדֻּמִּי:
מַלֵּא רַחְמִי
וְאָמוּת בְּדָמִי.

לְרוּחֲךָ
כָּנוּעַ כָּלִיל הִתְמַסֵּר גּוּפִי
כּוֹבֵשׁ רוּחֲךָ עֵת גּוּפְךָ בִּי.

שִׁפְחָה? אֲנִי?
הַבוּ לִי וְרַק לִי
הַגֶּבֶר שֶׁיַעֲשֵׂנִי כָּזֹאת!

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות. כל החוויות, בפרט חוויית ההריון, הציפיה ללידה, השיחות עם העובר (עמ' 54, 58) הלידה בעיצומה, ההתלבטות במהלך ההריון ("נפשי, די להילחם / אם להיות אישה ואם / או אישה אדם") - חוויות אלה מעמידות דיוקן דוברת נשית עד כדי טשטוש הקול הגברי בקטעים מסוימים.
בדוגמה שקראתי בפניכם, הציב המחבר את הדיוקן הנשי בסיום בעמדת התרסה נגד הגבר (גבר כותב את השיר ומעמיד דיוקן נשי המתריס נגד הגבר. זה ללכת נגד ה"אני" הגברי מתוך הזדהות עמוקה עם האישה). הַעֲמדַת אישה ואֵם או (עם דגש על מילת הברירה או) אישה אדם כאפשרויות נפרדות, כאילו אין הן יכולות לדור בכפיפה אחת, מביעה את החששות מן הנטל של ההתמסרות הטוטאלית לתינוק, עד כדי החשש שהאמהוּת לא תאפשר לאישה להיות אדם בפני עצמו, כישות עצמאית, כאילו אינה יכולה להיות גם אֵם וגם אדם בעת ובעונה אחת (עמ' 59). גם ההפלה היא חוויה נשית מובהקת.
כל החוויות הללו מבליטות את הקול הנשי בספר.
הקול הגברי, כשהוא נשמע (בדיאלוג עם האישה, למשל), הוא נשמע דרך נקודת המבט הנשית. הקול הגברי מולבש על הקול הנשי ומבטא בדרך עקיפה את קולו שלו:
"הֲלִבִּי הוּא עַמּוּד שִׁדְרָתִי? דַּי לְהִתְכּוֹפֵף אִשָּׁה. הָיָה! הִזְדַּקְּפִי!" (עמ' 22).
מבחינת הז'נר יש כאן שיר המספר סיפור, אך אין כאן לא פואמה, לא בלדה ובודאי שלא אידיליה, ואף-על-פי-כן זהו שיר שמספר סיפור; שיר שיש בו את מירב האלמנטים העיקריים של הסיפור: רקע, עלילה, דמויות, מתח עולֶה, קלימאקס (נקודת שיא), יסודות דראמתיים ומלודראמתיים והרפיית המתח ע"י הפתרון בסוף הסיפור.
מבחינת הצורה, שלתוכה יצק המחבר את סיפור העלילה הדראמתי, יש בפנינו בתים קצרצרים שמזכירים שירי הייקו, אך לא בדיוק תואמים לז'נר הזה, בוודאי לא מבחינת התוכן, שאמור לתת תמונה אחת בלבד ובתמציתיות יתירה. "שירי שפחה" הם ברובם מונולוג, וצורת הבעתם העיקרית היא האמירה הגלויה הפשוטה תוך שימוש בלשון תנכ"ית ומשנתית מתובלת לעתים בלשון האגדות. לשונם של מרבית השירים אינה עולה בקנה אחד עם שירת ההייקו. אך ניתן למצוא בין בתי השיר כאלה שיתאימו יותר לשירת ההייקו, לדוגמא: עמ' 39 : כִּי אַךְ יִדְמַע הַפְּתִיל / כֹּל כֻּלּוֹ יְאֻכַּל / בְּהֶצֵּת לְהָבָה. יש כאן תמונה אחת תמציתית מאוד. בניגוד לבתי השיר הקצרצרים האחרים נעדרת מבית זה האמירה הישרה. גם מבחינת התוכן, גם מבחינת הצורה בית זה דומה לשיר הייקו. יש בפנינו תמונה אחת בלבד, תמונת הנר, ואין, לכאורה, התערבות של המחבר באמירות ישירות, כפי שנדרש משירת הייקו.
ישנם, כמובן, קריטריונים רבים נוספים לשירת ההייקו, לדוגמה, לשיר הייקו צריך שיהיה מושא אחד בלבד (אובייקט אחד). שיר הייקו הוא שיר אינטואיטיבי ולא שיר המעלה מחשבה גלויה, הדיינות, ניהול דין וחשבון וכיו"ב. שיר הייקו לעולם נמסר בלשון הווה, כאילו ברגע זה מתרחש הדבר המתואר. תיאור המושא צריך להיעשות באופן אובייקטיבי, בדרך יבֵשָׁה הנצמדת להתרחשות, לתיאור המושא, וזו דרכו של שיר ההייקו לעורר רגש, דווקא בתיאור היבש המוסר עובדות בלבד. כמו-כן יש להתמקד בשיר הייקו בתיאור מהטבע בצירוף עונה מעונות השנה. בדוגמא היפה שנזכרה לעיל, מופיעה תמונת הנר ללא אזכור של עונה מעונות השנה. מבחינה לשונית, נהוג להשמיט בשיר הייקו מלים דקדוקיות או מילות קישור שאינן הכרחיות. הקורא הוא זה שבכוחו המדמה משלים את ההקשר בין המלים ומעלה את התמונה בשלמותה בעת התרחשותה. בשיר היפני למספר ההברות ולאופן חלוקתן בשיר יש כללים מאוד נוקשים.
הבית הבא, לדוגמא, על אף היותו קצר אינו עונה לז'נר של ההייקו, (אַדְלִיק הַנֵּר וּתְפִלָּה אֶשָּׂא, כִּי יִסְלַח לְךָ הָאֵל יֵשׁ עַל מָה", עמ' 39), לכן לא מומלץ להצהיר הצהרות ביחס לז'נר הזה, כי יש לו חוקים ברורים ומוגדרים. אם מציינים את הז'נר, מטבע הדברים היצירה תיבחן לפי כללי הז'נר המסוים המוצהר, וזה לא נכון לעשות זאת. לכן כדאי להיות זהירים יותר כדי לא לחטוא למחבר, שהעמיד בפנינו יצירה ייחודית המעוררת התרגשות רבה, זאת על אף שהוא עצמו מציין את השפעתו משירת ההייקו.
נכון יותר להגדיר את הז'נר כמחזה שירי ולהמחיזו כמחזמר על בימת תיאטרון.
עד כאן הערה ביחס לז'נר של השירה הדראמתית היפה שלפנינו.

בחינת הספר תיעשה כיאה לו, כשירים העומדים כל אחד בפני עצמו, וביחד מספרים סיפור אהבה מרתק, טעון מתח ודרמאתיות, שניתן להופכם למחזמר ולהציגם על במה.
בספר שירים זה מתחוללת דרמה אנושית גדולה. שירי הספר הם שלבים שונים במסע אהבה כואב ומייסר בחיי האישה וגם בחיי הגבר. דוד יקותיאלי ניסַח שאלות קשות שכל אישה וגבר שואלים את עצמם ביחס לזוגיות, ביחס למידת הנאמנות של בן או בת הזוג, ההתלבטויות המלוות היריון, ובפרט אם הוא מחוץ למסגרת הנישואים ועוד. לרוב השאלות אין תשובות בספר, וכל פתרון גורר מתח אחר וקשיים נוספים, כיאה לעלילה דראמתית של סיפור או מחזה.

מהי עלילת הסיפור? מי הן הדמויות? מהו הקונפליקט המרכזי, וכיצד נפתר הסיבוך העלילתי? בנוסף למענה על שאלות אלו תידון שאלת לשונם של השירים, המוטיבים הבולטים וסימני התחימה.

סיפור העלילה: אישה אוהבת גבר עד כלות, הרה לו ללא חופה וקידושין. ההריון מהווה את נקודת השיא של הסיפור. כאן עולות שאלות רבות על-ידי הקורא: האם האהוב יישא אותה לאישה? האם האישה תלד מחוץ לנישואים? דווקא על הפלה הקורא לא כל-כך חושב בשל עוצמת האהבה של האישה אל אבי העובר. על-ידי-כך שומר המחבר על אלמנט ההפתעה. פתרון הקונפליקט אין בו פתרון של ממש – ההפלה מעצימה את המתח, את האובדן, את החרטה ואת החששות מתגובת האהוב על המעשה (ראו: השיר "מאוחר מידי" עמ' 61-63). הנישואין לְאָחר לא פותרים את בעיית האהבה המייסרת לאבי העובר. הצלע השלישית בספר – השכנה היפה ותחושות הקנאה טוענים את העלילה מתח רב. גם מצד הגבר, שנעדר לאחר אובדן הילד שהיה עתיד להיוולד לו, בשובו, מעלה טענות אשם קשות בבת הזוג ותחושות נבגדוּת מרות, שנמסרות הפעם כולן מנקודת מבטה של האישה במונולוג, עמ' 70:

"הַאִם אֱמֶת בְּפִיךָ
עֵת תֹּאמַר:
הוֹתַרְתִּי אִשָּׁה אוֹהֶבֶת
וּבְשׁוּבִי פָּגַשְׁתִּי בְּבֵיתִי
בְּרֶחֶם רֵיק
וּבְגֶבֶר זָר!

השיר טעון רְגשות החמצה עד כדי טראגיות. ההפלה והנישואים לגבר שסעד אותה בעת ההפלה, לא פתרו את התסבוכת, אלא טענו את העלילה תסבוכות רגשיות ומתח נוספים.
על טענותיו המושמעות מִפִּיה היא משיבה תגובה טעונת מתח והאשמות (עמ' 70):

אַיֵּה הָיִיתָ בְּעוֹד יַלְדִי בָּרַחְמִי?

וּמִמָּתַי הַסּוֹעֵד נֶפֶשׁ דָּוָה
הוּא סְתָם זָר?
וּמִיהוּ שֶׁהִזְעִיקְךָ לִמְרָאשׁוֹתַי
לְאַחֲרוֹן רְגָעַי
לְהוֹדִיעֲךָ
גּוֹרָלִי הַמַּר
פֶּן תֶּחֱרַד בְּשׁוּבְךָ
וְאֵינִי כָּאן?

בהמשך הדיאלוג, שהוא למעשה מונולוג של האהובה, משתקפת מודעות לתסבוכת שהיא פרי יצירתם של הגיבורים (עמ' 71):

"אָמָּנִים אָנוּ
סְתָם כָּךְ לִסַבֵּךְ אֶת חַיֵּינוּ
בְּמוֹ יָדֵינוּ?"

יש כאן אמירה דו משמעית: אמירה ארס-פואטית לגבי האמן, שתפקידו ליצור את הדרמה ולסבך את העלילה, כמו-כן אמירה מודעת של הגיבורים, שכך הם עושים בחייהם, מסבכים אותם במו ידיהם, כפי שעושה אמן המספר סיפור. הגיבורה בתת-המודע מבינה שבחיים צריך להיות ההפך מן הסיפורים שבונה האמן. בחיים נדרש מאתנו לְפַשֵּׁט את הדברים ולא לסבך אותם.
חלוקת הָאָשם שָׁוֶה בשָׁוֶה בין הגיבורים לגורלם המר, להרס האהבה ולאובדן פרי אהבתם מתבטאת בַּמשוואה שבדיאלוג הן בתוכן הדברים והן בַּצורה. המחבר שם בפי כל אחד מהם את אותם הדברים, וכך יצר זהות מוחלטת בין דבריהם, בשל קוצר היריעה אצטט רק חלק מן השירים (עמ' 72):


(היא) (הוא)
הַאֻמְנָם חֻלְשָׁתְךָ? הַאֻמְנָם חֻלְשָׁתֵךְ?
לוּלֵי מַחְלְפוֹתַי בְּיָדְךָ לוּלֵי מַחְלְפוֹתַי בְּיָדֵךְ
כְּלוּם הֵעַזְתָּ כָּךְ? כְּלוּם הֵעַזְתְּ כָּךְ?
כְּלַפַּי, אֵלַי? כְּלַפַּי, אֵלַי?

כֹּל אֲשֶׁר לִי כֹּל אֲשֶׁר לִי
אָבַד אָבַד
כָּלָה כָּלָה
... ...



האם יש כן מסר סמוי לשוויון בין המינים?
השוויון בדברים, בתוכן, בלשון ובצורה, עשוי לרמז להשקפת שוויון בין המינים. השקפה זו יש בה מסר לקורא, שבמערכת הזוגית, אין אחד אָשֵׁם ואחד פטור מאשמה. שני בני הזוג אחראים באותה מידה למערכת הזוגית.
מוטיבים של החמצה ובדידות בתוך הזוגיות גודשים את העלילה באווירה של אובדן עד כדי טראגיות, כמו במחזה דרמתי. הסיבות נרמזות בדוגמה לעיל, בהטלת האשמה זה על זו וזו על זה במקום שכל אחד במערכת הזוגית יטול מאה אחוז אחריות על עצמו. אי נטילת האחריות והטלת האשמה מדרדרת את המערכת הזוגית עד אובדנה המוחלט. השיר "בדידות" מבטא את ה"אֵין" שב"יֵש" את הריקות בתוך הזוגיות, את הפערים הגדולים בין בני הזוג שקשה לגשר עליהם (עמ' 77):
"לִכְאוֹרָה מְלֹא הַחֹפֶשׁ בַּבַּיִת!
אַךְ לְעִתִּים
כְּבֵדִים סוֹרְגָיו
מִסּוֹרְגֵי הַכֶּלֶא"

היסוד הטראגי מתעצם בשיר "בדידות/נדודים" המושמע מפי האהוב, בו נשמעים גם הרהורי מוות והתאבדות (עמ' 79).
היות שההפלה לא פתרה את הקונפליקט, אלא העצימה אותו, מוצע פתרון אחר לסיבוך העלילתי, באמצעות דמותה של הקשישה שביצעה את ההפלה – הפיתרון הוא: נישואים לַגבר שסעד אותה, כשהפילה את עוברה. כַּמצופה, פתרון זה מעלה דילמה לא פחות קשה (עמ' 84):

הָאֶנָּשֵּׂא לְאֶחָד
בְּעוֹדִי אוֹהֶבֶת אַחֵר?
לְלֹא לְהָבָה אֲאֻכַּל, אֶגָּמֵר.
וּלְלֹא אוֹת אֶכְבֶּה.

אולם לאישה יש כוח חִיוּת בלתי נִדלה, בניגוד לגבר. יש לה סיכוי רב יותר להתאושש, לגלות את הכוחות הגנוזים בה ולבנות חיים חדשים, כפי שמשתקף מן השיר "נישאת לאחר" (עמ' 88):

כִּכְלוֹת הַכֹּל
בְּעָזְבִי עֻבָּרִי
לֹא גָּוַעְתִּי אֶל מוֹתִי.
אֵינִי מִתְכּוֹנֶנֶת לְמוּת
כָּעֵת
בְּעָזְבְךָ
...
בהמשכו של השיר מציינת הגיבורה:

מַסַּת הָאָדָם נִבְחֶנֶת
בְּשִׁבְרוֹן הַלֵּב
וְהַגֶּשֶׁר

דמותה של האישה עומדת במבחן זה. היא מחליטה לשקם את חייה, לבנות חיים חדשים. החלטה זו היא היא הפתרון המפרק את הסְבַך ומציל את עלילת הגיבורים מטרגדיה נוספת ומאובדן חיים נוסף לזה של העובָּר. מות העובר מסמל את מותה של האהבה.
על אף האהבה הגדולה שעוד נותרה ביניהם, המחבר לא מאפשר שיקומה של אהבה זו. להשקפתו, הֶרג העובָּר הוא הֶרג האהבה. השקפה נוספת נשמעת מהשורות הקצרות הללו, לא פחות משמעותית, כוחו של האדם נבחן דווקא בעתות משבר ביכולתו לבנות גשר אל החיים, אל ההצלה, כפי שנוהגת הגיבורה שהעמיד המחבר בסיפור-שיר שלפנינו.
האישה משתקמת משברון הלב: "הַזִּכָּרוֹן וְהַשִּׁכְחָה קַבָּיִים לְחַיַּי" (עמ' 92).
אולם הגבר ממשיך להתייסר (השיר "דוי", עמ' 93).

בשיר האחרון המחבר מסכם באופן ישיר את העלילה השירית שנרקמה בספר זה (עמ' 95):

הַשִּׁירִים הַמּוּשָׁרִים
מְסַפְּרִים
עַל בְּדִידוּת
אָהֲבָה
הָגוּת
וּמָוֶת

ובכך נסגר מעגל העלילה, מעגל החיים של הדמויות. המשפט האחרון החותם את הסיפור קשה לקורא לאור הנסיבות הטראגיות של ההתרחשות במציאות:

"וְרַק
כְּשֶׁאָמוּת
יִהְיֶה שִׁירִי רָשׁוּם עַל קְלָף
בְּקִיר כָּל בַּיִת".

במבט רטרואקטיבי זוהי בעצם צוואה. צוואה שהובלעה בתוך ספר השירים והוגשמה במסירותה של אשתו מזל תבדל"א.

השאלות הקיומיות שעלו בספר:

האמנם הדוברת בשירי הספר היתה שפחה?
האמנם הגבר היה אדון לגורלו?
האם יש לגבר זכויות על עוברו?
האם רשאית האישה לבצע הפלה מבלי להיוועץ עם הגבר?
האם סיפור העלילה המוגש בשירים אלו יכול היה להסתיים אחרת?

שאלות קיומיות אלו ואחרות נותרו פתוחות. הספר לא מתיימר להשיב תשובות לאקזיסטנצית הסבל הקיומי.

מוטיבים בולטים במחרוזת השירים העלילתית "שירי שפחה":

מוטיב הציפור:

הציפור מסמלת בראש ובראשונה את הכמיהה לחופש, את הכמיהה להמריא מעבר למכאובי האהבה וייסוריה, אך גם את בניית הקן החם, את חיפוש הבית החם על-ידי הגיבורה:
"צִפֳּרִי הַמְקַנֶּנֶת,
הַמִּכָּל מֵרְחַבֵי הַשָּׁמַיִם
בָּחַרְתְּ קוֹרַת זֶה הַבַּיִת"? (עמ' 43).

יש לשים לב לשני המישורים של השיר: במישור הגלוי – יש כאן תיאור של ציפור שבחרה לקנן בקורת ביתו. במישור של סיפור האהבה הייחודי, המתואר בספר זה, יש כאן פנייה עקיפה אל האישה, אל תקונני, כי את זו שבחרת לקנן ולדור בביתי. יש כאן דו-משמעות של המילה "המקננת": מקננת, מלשון קן, ומקננת מלשון קינה, לקונן.
בהמשכו של הסיפור, בנקודת השיא שלו, הצפורים "מקוננות" ולא "מקַננות", עמ' 64:
"צִפֳּרֵי הַכָּנָף
מָה כֹּה תְּקוֹנְנוּ
עַל שֶׁהִקְדִּים הַסְּתָו"?

ובנקודת השיא של הסיפור (עמ' 73):

אֲנִי כְּצִפּוֹר קְטַנָּה
נִכְסֶפֶת לְקִנָּהּ
לַאֲדָמָה, לְצֵל, לְמַיִם
וּלְמֶרְחָב שָׁמֶיךָ
בֵּין כְּנָפַי?

מוטיב הציפור מתגלם בציפורים הרבות, לסוגיהן השונים, על ההבדלים ביניהן וכל מה שמתלווה למשמעותן הסמלית:
האנקור הקטן המסתפק בפירורים מסמל את גיבורת העלילה המסתפקת בפירורי אהבה;
הדוכיפת המסמלת את האגו, את היהירות בשל הכתר שלראשה והַעֲמידה על המשמר, מתוארת באנלוגיה לגיבורת העלילה, שבראשיתה היא מפגינה יהירות ושמירה קנאית על כבודה.
הזמיר מסמל את רגעי החסד, את שירת האהבה, את הלב המתרונן ומזַמֵר (זָמִיר נֶחְבָּא / בְּפֶתַח חַלּוֹנֵנוּ שָׁר / מַתַּת חֶסֶד הָאַהֲבָה", עמ' 35),

החסידה מבשרת את ההיריון ואת הלידה הצפויה, אלמלא ההפלה (כֵּיצַד תִּשָּׂא הַחֲסִידָה / תִּינוֹק עֶרְגָתָהּ וּבְדִידוּתָהּ / בְּדַרְכָּהּ הָאֲרֻכָּה לְבֵיתָהּ?", עמ' 61).
הנַקָּר מסמל את בניית הקן, אך גם את שכחתו ופזיזותו לנוטשו, כמו גם את תחושת הדקירה והפגיעה שנגרמה מהנטישה (כְּנַקָּר פָּזִיז הָיִיתָ / שֶׁגַּג בֵּיתֵנוּ קֵן לְגוֹזָלָיו. / שָׁכַח הוּא גַּם שָׁכַח, עמ' 86).
אַוְזֵי הַבָּר מסמלים את הגעגועים העזים לאהוב (אַוְזֵי הַבָּר, / הַבְקוֹל גַּעְגּוּעֵיכֶם אַתֶּם לוֹעֲגִים / לִי וּלְגַעְגּוּעַי?", עמ' 62).
הנשר מסמל את הגדילה, אך באופן פרדוכסאלי אין הגיבורה מתעצמת כְּנשר, שכן היא כגוזל הצומח בַּשֶּׁבי, ומעולם לא למדה לעוף ("...הֵן חָיִיתִי כְּנֶשֶׁר / שֶׁמִּגּוֹזָל גָּדַל בַּשֶּׁבִי! // מֵעוֹלָם לֹא נִפְרְשׂוּ כְּנָפַי / לֹא לָמְדוּ לָעוּף... לוּ אַךְ הָיוּ לִי כְּנָפַיִם! / מָה יַעֲשֶׂה הַנֶּשֶׁר / בִּכְנָפָיו הַגְּדוֹלוֹת / שֶׁכָּבְדוּ מִלָּעוּף?", עמ' 25)
היונה מסמלת את האהובה המסורה באהבתה לגבר עד כלות ואת התקוה לשלום ולהשלמה עם אהובה שזְנָחָה דווקא בעת שהתעברה לו ("הֲלֹא כָּלָה הַמַּבּוּל? / מָתַי תְּשֻׁלַּח הַיּוֹנָה? / מָתַי אֵלַי תָּשׁוּב?") .

מוטיבים נוספים:

מוטיב המטבע - מוטיב המטבע מסמל את הגורליות שבחיים, לפי השקפת הספר הנמסרת מנקודת מבטה של הגיבורה: "בהוָלדי / הגורל זרק אֶל עַל מטבע. / אמתין לשובו?". הססנות זאת בראשיתו של הסיפור, תוביל את הגיבורה אל הסתבכותה של העלילה ואת החמצת ההזדמנויות להיחלץ מצפרני הגורל, בדומה למוטיב ההחמצה בטרגדיות הקלאסיות היווניות, ובטראגדיות של שקספיר.
מוטיב התקרה – התקרה בבית המתואר בספר היא תקרה גבוהה ומסמלת את גַבהות הלבב של בעליו: "תִּקְרָה, מַשְׁקוֹפִים כֹּה גְּבוֹהִים. / מַדּוּעַ עַל הַסַּף / שְׁפוּפָה אֶקֹּד?" (עמ' 20).
מוטיב הרכבת - מעצים את נטישת האהובה על-ידי הגבר ואת הציפיה הנכספת והאינסופית לשובו:
"עזבת נערה בוכיה / בכל תחנת רכבת / ומי חכתה לך בתחנה הבאה?" (עמ' 19). השיר "בתחנת הרכבת" (הוא), מעצים באמצעות מוטיב הרכבת והתחנה את היסוד הטראגי שבחווית הנטישה: "עַל בִּרְכַּיִךְ / נוֹתַרְתְּ שָׁם / מְקֻפֶּלֶת / תּוֹהָה / בִּמְסִלָּה רֵיקָה / שֶׁלָּעַד אֵינָהּ מַגִּיעָה / וּלְעוֹלָם לְבֵיתָהּ / אֵינָהּ שָׁבָה." (עמ' 46).

שימוש באגדות ובמיתוסים:

מיתוס סיזיפוס – השימוש בו מעצים את אקזיסטנציית הסבל של הגיבורה : "לָשֵׂאת סֶלַע הַחַיִּים / לְרֹאשׁ הָהָר / וְלִשְׁמֹט הַכֹּל בְּאַחַת / בְּגִין מַבָּט אֶחָד?", עמ' 9).
אגדת סינדרלה - השימוש בחומרי אגדת "סינדרלה בשיר "משאלות לב" (עמ' 11) מעצים את ההיתלות באשליות ואת התשוקה להתהפכות גלגל המזל: "הָיֹה הָיְתָה נְסִיכָה / שֶׁנִּשְׁבְּתָה לְשִׁפְחָה / וְסַבּוּ הָעִתִּים / וְכוֹבְשָׁה לְעֶבֶד קָנְתָה..." (עמ' 11).

מוטיב האסיר/ הכלא – מוטיב השבי, הכלא והאסיר בגילום רגשֵי האהבה הם מוטיבים הנטולים משירת ספרד. המחבר מרבה להשתמש בהם, ובכך מעצים את הדראמתיות בסיפור האהבה של הנערה.

מוטיב המראָה – המראָה משקפת לאהובה את המצב כפי שהוא, ללא האשליות שבנתה לעצמה: "בְּכָל הַיְּקוּם בְּכָל שָׂפָה / אֱמֶת תָּשִׁיב – הַמַּרְאָה!" (עמ' 53).

השימוש ברובדי לשון עתיקים:
לשון אגדות הילדים: "הָיֹה הָיָה אִישׁ / שֶׁמִּלֵּא כִּיסָיו בְּקֶרַח, / צֵידָה לְמַסָּעוֹ בַּמִּדְבָּר" (עמ' 17) ובדוגמא לעיל: "הָיֹה הָיְתָה נְסִיכָה / שֶׁנִּשְׁבְּתָה לְשִׁפְחָה / וְסַבּוּ הָעִתִּים / וְכוֹבְשָׁה לְעֶבֶד קָנְתָה..." (עמ' 11).

לשון משנאית - בשיר "הריון" השימוש בלשון המשנאית יוצר אירוניה: "רַק בְּשֵׂאתִי עֻבָּרִי / הוּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי! (עמ' 42). ציטוט זה מעלה בבסיס השיר את המשנה הידועה "שְנַיִם אוחזין בטלית, זה אומר שלי, וזה אומר כולה שלי." המאבק של הגבר על זכותו לעֻבָּר עולֶה כאן ביתר שאת. בַּשיר מודגש יתרונה של האישה" הוּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי", היא מכריזה באופן החלטי, ובהתאם לתחושת הבעלות על העובר, כך תחליט בנקודת השיא של העלילה לעשות הפלה מבלי להיוועץ עם הגבר, אם מסכים הוא לכך.
לשון מקרא – השימוש בלשון מקרא יוצר לעתים אירוניה, כמו בדוגמא בראשית העלילה, כאשר הגיבורה מתלבטת באשר להמשכיותו של הקשר: "עתה אלכה מעמך. / הנני. אנא, שלחני! / כי תָּשׁ כֹּחִי ללכת" (עמ' 21). האירוניה נוצרת בשל הפער בנסיבות האירועים.
בסיפור המקראי: יעקב אוחז בירכו של המלאך, ולכן הוא מבקש אותו לשחררו בטרם יאיר השחר. אולם בנסיבות שלפנינו אין בעל הבית אוחז בנערה, והבחירה ללכת היא בידה בלבד, אלא שאין בכוחה לקבל את ההחלטה ההגיונית המתבקשת לאור הנסיבות.
גם הארמז ל"סנה שאיננו אֻכַּל" מעצים את היסודות הטראגיים על-ידי שימוש הפוך לארמז המקראי. הנר שמדליקה האהובה דומע: "כֹּל כֻּלּוֹ יְאֻכַּל / בְּהֶצֵּת לְהָבָה" (עמ' 39).
השימושים המקראיים מְשַׁנִּים פָּנִים מהמקור התנ"כי ומתאימים עצמם לנסיבות העלילה. המחבר משתמש בהם באופן חפשי, כך גם בדוגמה נוספת מפרשת נוח: "הלא כלה המבול? / מתי תישָלח היונה? מתי אלי תשוב?" (עמ' 65). המבול מסמל כאן את סערת הרגשות, והיונה מסמלת את הצלע השלישית במשולש האהבה.
דוגמה נוספת – "לוּ שָׂרִית עִם נַעֲלִים / גַּם גּוּפָתִי לְךָ / סֻלָּם וַחֲבָלִים" (עמ' 18) על-פי בראשית בפרשת יעקב המלאך: "כי שרית עם מלאכים ותוכל" (בראשית, ל"ב, 29). יש כאן שימוש הפוך במקורות. בבראשית ידו של יעקב על העליונה. בשיר ידו של הגבר על התחתונה. זו משאלה אבודה של האישה המובעת כתנאי בטל: לו שרית עם מלאכים, הייתי מוכנה להיות לך סולם וחבלים. האילוזיה לסולם המלאכים בחלום יעקב ברורה, אלא שהמציאות המוצגת כאן היא שונה לחלוטין.
שימוש חופשי זה במקורות משמש בכל הדוגמאות שבספר השירים הזה.

לסיכום: המחבר גייס את כל רובדי הלשון לבניית העלילה הדראמתית וחילץ אותה מהבנאליות של סיפור אהבה מוחמץ באמצעות הלשון הייחודית, הז'אנר הייחודי של שירים המצטרפים לכדי סיפור דראמתי שלם, ובו מוטיבים המעצימים את היסודות הטראגיים באהבה חד צדדית זו. שירה דראמתית זו מציגה עלילה רוויית מתח כובשת בעליותיה ובמורדותיה ובסיום שאינו פותר, למעשה, את כל הדילמות. ריבוי סימני התחימה בעידן הפוסט-מודרני, שבו נהוג להשמיטם ולהשתמש בהם באופן חלקי בשירה, מעצים את המחזה השירי הדראמתי שהוצג בספר "שירי שפחה".

בת היא משוררת ד"ר לפילוסופיה, יו"ר בית הסופר מודיעין ועורכת כתב העת לספרות ולאמנות "שבילים"