ספרה של רויטל שירי-הורוביץ, בת עיראק, פורס לפני הקורא את קורות חייהן של שלוש בנות משפחה אחת, ויולט ופרידה, שתי אחיות שנולדו בעיראק, והיגרו לישראל בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. ונועה, הבת של ויולט שנחשפת לסיפור חייה של אימה דרך יומן שויולט מפקידה בידיה של פרידה. הספר הוא בעל חשיבות רבה, בכמה רבדים. ראשית, הגיבורות בספר הן הנשים במשפחה, אך חשוב מכך הוא שסיפור המשפחה מסופר מן ההיבט הנשי. אם בעבר נחשפו הקוראים לסיפורי היסטוריה שנכתבו על גברים, ואף סיפורים על נשים נכתבו על ידי גברים, הרי שרויטל שירי-הורוביץ, משרטטת ביד רגישה ועדינה, את מהלך חייהן של גיבורות הספר, ומאפשרת לקהל קוראים הצצה להלכי הרוח שלהן, לרגשותיהן, ולתחושות שלהן ביחס לקורות אותן. רויטל שירי-הורוביץ, מניחה מראה מול הקורא ושואלת שאלות נוקבות, האם אנו מספרים את הסיפור המשפחתי לדורות הבאים, האם אנו מחויבים לו ומעבירים אותו הלאה ...

ד"ר ענת אדרת 

המרכז ללימודי ידיש 

אוניברסיטת בר-אילן

שלוש פעמים, לא פחות, רויטל שירי־הורוביץ, 49, ובעלה אמנון, היטלטלו הלוך ושוב עם משפחתם בדרך הארוכה מהארץ לסיאטל שבאר־ צות־הברית, ובכל פעם השתקעו לשנים אחדות. דווקא היא, ששירתה בנח“ל, שעליה אמרו חבריה ש“את הכי ישר־ אלית שיש“, מתגוררת היום בסיאטל עם בעלה וארבעת בניהם, יותם, 21, נדב, 18, רועי, 15, וברק, 10. בספרה ”להתראות בקרוב“, שיצא לאור עכשיו בהוצאת ”ספרי עיתון 77“, היא מתארת את חיי הקהילה הישראלית שם, בפר־ בר שבו ממוקמים גם הקמפוס המרכזי של מיקרוסופט, משרדי גוגל ובואינג, ו“לאחרונה מגיעים גם הרבה חבר‘ה מאמדוקס“. מה שלאחדים נשמע כמו חלום, מתואר בספרה כמציאות מורכבת יותר הכוללת תחושות זרות וארעיות, תלישות, חוסר ודאות, בדידות, בגידה של חברת ילדות וחיי קהילה שנבנית במרחקים במקביל לגעגועים עזים למשפחה ולארץ. שירי־הורוביץ גדלה בחולון, ברמת גן ובהרצליה, ושירתה בנח“ל, באילות ליד אילת. היא למדה באוניברסיטאות תל־אביב וחיפה לתואר ראשון ושני בספרות ובגיאוגרפיה. בשנה השנייה ללימודים פגשה את מי שיהיה בעלה, אמנון. ”היינו תפרנים“, היא מספרת. אמנון, איש מחשבים, קיבל הצעת עבודה בלונדון, והם נסעו לשם לשנה ש - הוא עבד במיקרוסופט )היום בגוגל(. אז חוותה לראשונה את הלם המעבר מתרבות לתרבות. ”אנשים דיברו שם על מזג האוויר ומה יעשו בסוף השבוע ושתו בלי הפסק. בהתחלה חשבתי ’איזה אנשים שטחיים!‘, והלכתי לתיאטרון ולא בדקו את התיק שלי. ואחרי כמה חודשים הבנתי שבעצם ככה אנשים אמורים לחיות, ושאנחנו כאן בישראל המשוגעים, ושאדם צריך לחיות את החיים שלו ולא של המדינה שלו, בלי פחד מפיגועים ובלי מלחמות“. להמשך קריאה

לאה רודיטי

עיתון "את" 

שלוש פעמים שבה רויטל שירי הורוביץ לארץ ובחזרה לסיאטל, ביחד עם בעלה וארבעת ילדיה, אשר שניים מהם נולדו בארץ ושניים מהם כאן בארה"ב. הרצון התמידי לשוב לארץ ולגדל את ילדיה שם ומפח הנפש שספגה בכל פעם מחדש, עוררו בה מחשבות: איך זה שישראלים שחיים שם מפנטזים על חיים כאן בארה"ב וחושבים שכולנו מיליונרים, ואיך זה שאנו הישראלים החיים כאן, מפנטזים תמיד על חזרה לארץ. האם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר? "אז זהו”, עונה שירי הורוביץ, "רציתי להראות שהדשא לא ירוק יותר, הוא פשוט אחר". להמשך קריאה

כתבה ב ynet.co.il

ספרה החדש של רויטל שירי הורוביץ, 'להתראות בקרוב', מטפל ברגישות בנושא חשוב הנוגע לקהילה הישראלית המתגוררת בארצות הברית. דרך קשר מתערער בין מיכל לבעלה דן (שניהם חווים את החיים בארצות הברית באופן לחלוטין שונה) וקשר מכתבים מתערער בין מיכל לתמרי, חברת ילדות קרובה (זו חיה בסיאטל, האחרת בתל-אביב), מועלים סימני שאלה וספקות לא קלים לגבי תחושת הזהות של הישראלי החי את 'החלום האמריקאי'. דור הילדים, הנולדים והגדלים בחו"ל, מחדד את שאלת הזהות ומעמיק את האתגר העומד בפני דור ההורים לשמר את ישראליותו.
לצד עירבול הזהות הישראלית-יהודית-אמריקאית, מעלה העלילה גם את סיפורה האישי של מיכל, שהישאבותה אל חיי הרגע, הכאן והעכשיו - המעבר לארצות הברית, הנישואין, הקריירה המתפתחת של הבעל, גידול הילדים - דחו את עיסוקה בשאלות המהותיות לחייה - תחושת ההינתקות מחייה הקודמים בישראל, מחבריה הקרובים ומבני משפחתה, הינתקות מהפיתוח העצמי ומהקריירה שלה, שנבלמה במקום החדש בשל מחסומי שייכות ושפה, ולבסוף הינתקות גם מבעלה ומילדיה, בשל הפער בין ההסתגלות שלהם לעומת אי ההיקלטות שלה.
סיפורה האישי של מיכל הוא מקרה פרטי, שאינו מלמד בהכרח על הכלל. עם זאת ניתן בהחלט להזדהות עם תחושותיה ולבטיה – תחושת הגעגוע למקום הישן והמוכר המתפקד כמו 'בית', תחושת חוסר השייכות המלאה למקום החדש הדובר שפה זרה, תחושת הפער הבין דורי בין האם שנולדה שם ונותרה מהגרת, לילדיה שנולדו כאן, לתרבות האחרת, ותחושת ההחמצה הקיימת לעתים, על חיים שחלפו אחרת מהנחלם ומהמתוכנן.
ספרה של רויטל קריא מאוד, העלילה קולחת והנושא המועלה בו רלוונטי וחשוב. נהניתי לקוראו!

טלי אסנין-בראל

מחברת הספר “גשרים של זכוכית”

סיפורם של יהודי עיראק בעיראק ובישראל סופר עד כה בעיקר על-ידי מספרים גברים, שחוו את החיים בעיראק ובישראל ואת המעבר ביניהן. ספר זה מוסיף לסיפורים אלה קול נשי וצעיר יותר. רויטל שירי-הורוביץ מספרת את הסיפור באהבה ובטון רך. זהו רומן ריאליסטי מרתק, שמקשר בין עבר להווה, בין דמויות שהיו למה שהן הנחילו לדורות הבאים, והווי חייהן. 'אני מרגישה צורך לכתוב דברים למען הדורות הבאים', כותבת ויולט ביומנה שברומן, אך גם לדורנו הם מדברים, מרגשים וחשובים. על נועה נאמר ברומן, שהיא 'שילוב של אשכנזי עם עיראקית', אולי נקרא לה: עיראכנזית או אשכראקית? אנו יוצאים בעיקבותיה למסע אל העבר הבונה את זהותה בהווה.

פרופסור חקק

בשפה פשוטה, יומיומית וקולחת, נפרשת בפנינו יריעה עשירה של קורות משפחה יהודית ענפה מבגדד, ובעיקר של שתי האחיות, ויולט ופרידה. התיאורים הישירים והריאליסטיים של העלייה ארצה ושל החיים במעברה הזכירו לי את הספר "כל בית צריך מרפסת" של רינה פרנק מיטרני, שתיאר את הווית העולים בחיפה, במיוחד של בני העדה הרומנית. כאן נחשפים לחיי היומיום של הפלח המבוסס יותר בקהילה היהודית העיראקית, לסגנון החיים ולבית הגדול ובו כמה דורות, שמתנהל כמו קומונה תוססת. טרגדיות אישיות, תקוות וחלומות, התמודדות עם מחלה ומוות פתאומי, אהבות נכזבות ואהבות מפתיעות, שמחות משפחתיות וכמובן הרבה-הרבה אוכל – בונים את הסיפור המרתק והסוחף הזה. וכמה אופייני לעם נודד כמו שלנו, להגיע ביחד עם בת הדור הצעיר, נועה, למסקנה ששורשים ותחושת ביטחון וזהות הם לא עניין של גאוגרפיה, אלא חיבור למשפחה.

לאה רודיטי

עיתון "את" 

במשך 5.5 שנים, בין הריונות ולידות והסעת ארבעה בנים לבתי הספר, החוגים והצופים, שקדה רויטל שירי הורוביץ על ספר הביכורים שלה. כן, זה לקח לה הרבה מאוד זמן, אבל מה לעשות כשאת אמא לארבעה ובין כתיבת עמוד או שניים, את צריכה גם לסיים תארים (בספרות עברית וגיאוגרפיה) וגם לחזר אחר הוצאות לאור בארץ והכל בשלט רחוק.להמשך קריאה

איילה אור-אל

מהעיתון SHALOM LA

סיפורן של שלוש נשים, בגילאים שונים וממקומות רגשיים שונים מתגולל לאורך אורכו של הספר "בת עיראק". נועה היא צעירה כבת עשרים שאיבדה את אימה ואת כיוונה לפני מספר שנים בעקבות מחלה קשה, ועכשיו מקבלת באמצע הכאוס בו היא שרויה הזדמנות להציץ עוד רגע לעולם בו חיה האם, ושלא ידעה על קיומו. להמשך קריאה

"בת עיראק": שלושה דורות בספר אחד

24 בינואר, 2008 מאת רוני מולה

מרשם להכנת קובה במיה לפי הבישול העיראקי מהבלוג של גיטה המקורית באתר תפוז
מרשם זה נזכר בספר "בת עיראק" שכתבה רויטל שירי-הורוביץ.
הספר יצא בהוצאת טרקלין.
ביקשתי מרויטל שתעביר לי את המתכון כולו, על כל פרטיו, כי בספר הוא מקוצר מאוד. כך הדור הצעיר של יוצאי עיראק יוכל ליהנות מהטעמים והניחוחות של הבית הישן.
אימה רשמה לנו אותו, אך המקור הראשוני למתכון היה אביה דוד ז"ל, שהיה השף האמיתי במשפחה.  להמשך קריאה

על כך תודתי לכל משפחת שירי 

סיפורן של שלוש נשים, בגילאים שונים וממקומות רגשיים שונים מתגולל לאורך אורכו של הספר "בת עיראק". נועה היא צעירה כבת עשרים שאיבדה את אימה ואת כיוונה לפני מספר שנים בעקבות מחלה קשה, ועכשיו מקבלת באמצע הכאוס בו היא שרויה הזדמנות להציץ עוד רגע לעולם בו חיה האם, ושלא ידעה על קיומו. להמשך קריאה

"בת עיראק": שלושה דורות בספר אחד

24 בינואר, 2008 מאת רוני מולה

ביד בוטחת ורהוטה, בסגנון עברי קולח ומושך, מספרת הסופרת את סיפור רצף הדורות של משפחה יהודית בגולת בבל ובישראל .
לו היה זה אך ורק רומן משפחתי הסטורי מרתק ( והוא אכן מרתק), הייתי מסכם אותו בקצרה כספר איכותי ומעניין לקריאה, לא בהכרח הייתי סוקר אותו ובכך הייתי בוחר לסיים.
אבל רויטל שירי הורוביץ בחרה ללכת צעד אחד קדימה, ויצרה מעין שולחן פינג פונג בין עבר להווה, בין ימים שהיו ואינם למציאות כאן ועכשיו של בני המשפחה.
וזה כבר דורש אומץ בכתיבה.
החלטה שכזו של סופר/ת בספר ביכורים, לצאת לכתיבה פרוזאית אל מעבר ל״קוי אויב״ ויציאה מאיזורי נוחות העורף המוגן- ראויה להערכה רבה בעיני.
החלטה שכזו שלא להסתפק בלהיות כותבת ״קולחת ומעניינת״ אלא כותבת הבוחרת לארוג במילותיה יריעה ספרותית רבת שכבות וזמנים היא החלטה אמיצה.
זה דורש יכולת להניע אותי הקורא עשרות רבות של שנים אל תרבות אחרת, לרגש אותי במידה מספקת אך ללא כל קיטש, להשאיר בי ניחוח של אז, לסקרן אותי היטב כך שארצה כבר לדעת ״מה קרה בסוף״ ובמקביל להטיס אותי במינהרת זמן אל בני המשפחה וקורותיהם כיום.
הסופרת נעה במסע הזה בין הזמנים בכשרון רב מאוד ובאופן שלא מסגיר לרגע שזהו רומן ביכורים.
המסע בזמנים חף מסכנת הבלבול שלעיתים נוצרת בסגנון כתיבה שכזה. השפה נשארת מדוייקת, ציורית במידה, לא סובלת כלל מתיאורים מייגעים או מיותרים לעלילה ונעדרת קלישאות.
ועל הצלחתה הרבה בהחלטתה האמיצה - כבוד ממני ליוצרת.
כל זאת עושה הסופרת תוך כדי תהליך לימודי פרוזאי ניפלא עבורנו על עושר תרבותי, רוחני, כלכלי שהיה אי שם בקרב יהדות עיראק.
צבעים, ריחות, נופים, תבשילים, מנהגים , סודות, חלומות ורמזים מלווים את מסעינו אל עבר חיי היהודים בעיראק בראשית המאה העשרים דרך העליה הגדולה לארץ ישראל בראשית שנות החמישים.
דרך סיפור חייהן של העולות ויולט ופרידה, אחיות כה שונות אך כה דומות, ודרך נועה , סטודנטית ישראלית צעירה,בתה של ויולט, אנחנו נחשפים לעלילה ייחודית השואבת אל תוכה.
נדמה שזהו משולש. שלש צלעות של שלש דמויות נשיות.
אכן כך, אך אני מצאתי בין הדמויות ובדמויות המשנה גם מעגל שקוטרו רב ורחב מאוד, וצורות גיאומטריות מורכבות הרבה יותר מאותו משולש שראיתי בעת הקריאה.
יש נדבך נוסף, כואב, בסיפור. החלום ושברו.
האופן בו אדם שהיה בעיראק נשוא הערכה כה רבה, בעל בעמיו, הופך בארץ הישנה חדשה אליה עבר לאחד האדם ופחות מכך, ומאבד לא רק את מעמדו החברתי האיתן אלא גם את הכבוד שרחשה לו האשה שאיתו- שם.
הארץ הישנה חדשה מביאה עימה כללי משחק חדשים ויש הניפגעים מכללים אלו פגיעה אנושה מאוד.
הנושא מתואר ברגישות רבה ונגע לליבי .
גילוי נאות- נחשפתי לכתיבתה היפה של הסופרת עוד טרם קראתי את ספרה זה, דרך קבוצה מיוחדת מאוד בפייסבוק בה אנו חברים.
לאחר קריאת הרומן ״בת עיראק״ אני יודע עד כמה עמוק כשרונה .
מצפה לקרוא את ספרה השני,״להתראות בקרוב״.

ממליץ בחום
הסופר זהר מנשס מחבר הספר ״בחברה טובה״

וואו איך להתחיל.
ביום חמישי בעלי התקשר אלי בעודו ברכב וסיפר לי ששמע ראיון ברדיו על מישהי שיש לה בדיוק אותה מערכת יחסים עם אימה כפי שאת מתארת. והוא הוסיף : "כאילו את זאת שדיברתי בראיון" ככה הוא אמר לי.
אז רכשתי באותו היום בערב את המהדורה הדיגיטלית בנייד והתחלתי לקרוא את הספר.
רציתי להודות לך. בזכותך יותר קל להבין שאנחנו לא אשמות. שאנחנו קורבנות.
תמיד הייתי בקשר מסובך עם ההורים שלי. תמיד הרגשתי "יתומה" למרות שבפועל יש לי הורים. שניהם כרגע בסביבות גיל שישים.
כל מה שאת מספרת בספר עברתי גם אני ועדיין עוברת. בשנים האחרונות ההתנהגות הנרקסיסטית שלהם הקצינה ורק לאחרונה גם בני המשפחה המורחבת הבינו שמשהו לא תקין. אבל בזכותך ובזכות הספר אני מבינה שאני לא היחידה. וגם לא האשמה.
אז תודה לך. 

ביקורת לספר - את מדמיינת
ביקורת ספרות בעברית כתבה א. ש.

וואו איך להתחיל.
ביום חמישי בעלי התקשר אלי בעודו ברכב וסיפר לי ששמע ראיון ברדיו על מישהי שיש לה בדיוק אותה מערכת יחסים עם אימה כפי שאת מתארת. והוא הוסיף : "כאילו את זאת שדיברתי בראיון" ככה הוא אמר לי.
אז רכשתי באותו היום בערב את המהדורה הדיגיטלית בנייד והתחלתי לקרוא את הספר.
רציתי להודות לך. בזכותך יותר קל להבין שאנחנו לא אשמות. שאנחנו קורבנות.
תמיד הייתי בקשר מסובך עם ההורים שלי. תמיד הרגשתי "יתומה" למרות שבפועל יש לי הורים. שניהם כרגע בסביבות גיל שישים.
כל מה שאת מספרת בספר עברתי גם אני ועדיין עוברת. בשנים האחרונות ההתנהגות הנרקסיסטית שלהם הקצינה ורק לאחרונה גם בני המשפחה המורחבת הבינו שמשהו לא תקין. אבל בזכותך ובזכות הספר אני מבינה שאני לא היחידה. וגם לא האשמה.
אז תודה לך. 

בעקבות זכייה בהגרלה בקבוצה זו, נפל ליידי לפני כמה ימים בודדים ספר נפלא זה.
מלפני מספר שנים גיליתי את התאבון הרב שיש לי לספרות העוסקת במלחמת העולם השנייה. מבחינתי מדובר בספרות חובקת עולם, חובקת סיפורים הרואיים ובלתי נתפסים. כמעט כל ספר שקראתי בנושא לימד אותי משהו חדש; אנשים, היסטוריה, תעצומות נפש ודבקות בחיים.
את הספר ''איך לצוד דוב'' קראתי בשקיקה בפחות משבוע וכל כמה פרקים עצרתי והזכרתי לעצמי שמדובר בסיפור חיים אמיתי ושיש לי הזכות הגדולה לקרוא אודותיו, לכבדו וללמוד היסטוריה חשובה.
הספר מורכב מפרקים קצרים אשר מועברים בגוף ראשון על ידי שתי הדמויות – איצ'ו (יצחק) ומאיה.
איצ'ו הוא גיבור הספר ובהחלט גיבור החיים. איצ'ו, יליד פולין, נקלע בגיל שבע בלבד למלחמה הארורה וכשפולין נכבשת כולה ומחולקת במסגרת הסכם 'ריבנטרופ – מולטוב' בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, משפחתו של איצ'ו נותרת בחלקה של ברית המועצות. החל מאותו היום, המשפחה מגורשת ממחנה כזה או אחר, ליער, לסיביר ומדרימה גם לקזחסטן והכל בטענה שהיהודים אינם נאמנים למשטר הקומוניסטי. משפחתו של איצ'ו שורדת מתוך נחישות, אהבת האדם, הקרבה והרבה אומץ. הם שורדים ימים קשים, קור קיצוני, רעב שכלל הנראה לא אצליח להבינו לעולם וחוסר וודאות מוחלט. מסע החיים של המשפחה מסופר בפירוט אך משאיר גם מקום להפליג בדמיון וכל שליבי רצה היה שאיצ'ו ינצל ושהלוואי ולסיפור הזה יהיה סוף מעט יותר טוב מאחרים.
מאיה, בורגנית בשנות השלושים לחייה, בעלת משפחה וזוגיות מורכבת משל עצמה, היא גם מי שנבחרת על ידי איצ'ו לגולל את סיפור חייו כך שינצר גם לדורות הבאים ולזכר משפחתו ומכריו שלא זכו לשרוד את התופת. ניכר כי מאיה נרתמת למשימה מכל הלב ועד מהרה מוצאת את הסיפור של איצ'ו קרוב לליבה ומשפיע על הלך חייה. היא לומדת להעריך את מה שברור לנו מאליו בעולם כה מתירני וחופשי על אף מה שנדמה לנו לפעמיים. היא לומדת אודות אהבת אמת, ויתורים, אכזבות אבל גם על היכולת של החיים להפתיע ולכן אף פעם אסור לאבד אמונה.
לקראת סוף הספר שמתי לב כי מאיה עבורי היא מעבר לדמות הברורה שהיא מגלמת אלא סוג של ייצוג קולקטיבי לדורות ההמשך של ניצולי השואה ובפרט כל מי שהתחנך פה בארצנו. אנחנו הדורות ששומעים את הניצולים, נוסעים לפולין בעקבותיהם ולמדים עליהם בתנועות הנוער, בבית ובבתי הספר. מאיה היא כזאת; היא כמהה לכל פיסות המידע שלאיצ'ו יש להציע ונעמה לי מאד ההזדהות איתה בהקשר הזה.
החלק הארי של הספר מבחינתי, ועימו גם אסכם, הוא השואה של מי שלא היה דווקא במחנות ההשמדה אלא היה גולה במקומות אחרים. נדהמתי לגלות עד כמה היו נוראיים חיי הדלות וההקרבה של היהודים הנודדים בברית המועצות. נטולים כל רכוש, קורת גג ורעבים באופן מתמיד. פניי בהחלט פונות לחפש ספרות נוספת בנושא.
ממליצה בחום, התרגשתי מאד.
תודה על ההזדמנות לסקור ספר נפלא זה

עופרי