ריאיון עם הסופרת שרית גרדוול

שלום שרית. אני שמחה לארח אותך היום באתר שלי, ולהכיר בין הקוראים ובינך.

רויטל:
ספרי לקוראים על עצמך. מי את? איך נראים חיי היומיום שלך? מה מעניין אותך?

שרית גרדוול: 
שמי שרית גרדוול. אני סופרת, תסריטאית, מורה למורשת יהודית ואמא. חיי היום יום שלי מתחילים בסערה מוקדם מדי בבוקר. אני מנסה תמיד לגנוב עוד כמה דקות במיטה ואז עוזרת לאיש שלי לארגן את הילדים למסגרות החינוכיות שלהם. כשהכל שקט ואין אף אחד בבית אני יושבת מול המחשב במשרד המקסים שלי וכותבת (ואוכלת). זמן הכתיבה נגמר תמיד מוקדם מדי. אני אוספת את הילדים מהמסגרות שלהם ומנסה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה. לפעמים זה אומר פשוט לשכב על הספה ולתת להם לקפוץ עלי. מה מעניין אותי? כל דבר שגורם לי להתרגש. ספר טוב, מוסיקה, סרטים, סדרות, מזג האוויר, לחלום בהקיץ. לפעמים ההתרגשות היא בצורה קצת יותר אגרסיבית, כשמדובר בעוולות חברתיות או פוליטקאים מושחתים. כאן נכנסת האישיות שלי מלימודי עבודה סוציאלית ואני מוכנה להלחם ברשע. גם אם זה רק מארץ אחרת ודרך פייסבוק.

רויטל:
מתי ידעת שאת סופרת?

שרית גרדוול: 
מאז שהייתי ילדה קטנה. מהרגע שלמדתי לקרוא לא הפסקתי. מהרגע שלמדתי לכתוב, כתבתי סיפורים קצרים. נהגתי לחלק אותם בין החברים שלי. חברה אחת שמרה קובץ שלם והחזירה לי לפני כמה שנים. היה מאוד מזעזע לקרוא את מה שכתבתי אז... כבר כילדה הבנתי שיש תבנית קבועה לסיפורים הקלאסים ואהבתי להמציא ככל העולה על רוחי. הייתי מספרת לבן דוד שלי וחברים שלו בזמן ההפסקות. עד שהם הבינו שיש דבר כזה כדור רגל. בזמן שילדים רצו להיות כבאי, טייס, זמרת או מפורסם (היום זה באמת מקצוע!), אני לא הצלחתי לצמצם את השאיפה שלי להיות הכל. הדרך היחידה להיות הכל היא דרך הכתיבה. אני יכולה להיות מי שאני רוצה. משבר הזהות הגדול שלי בנושא הכתיבה היה כשלא התקבלתי למגמת תסריטאות בסיבוב הראשון בלימודי הקולנוע שלי. אז למדתי שלא מספיק לאהוב לכתוב. צריך להיות ממש טובים וגם אז, יש כמוני אלף. זו היתה חוויה מאוד מדכאת. היו חברים שהמשיכו להאמין בי ומורה אהוב, אברהם הפנר ז"ל, שדאג שאני ארים את הראש מהרצפה. שנה אחר כך התקבלתי. אבל אז כבר הבנתי שהדרך הולכת להיות קשה במיוחד.

רויטל:
למה יהדות תימן דווקא? ספרי לקוראים על ספרך ועל המסע האישי שלך בכתיבתו.

שרית גרדוול:
בזמן שכתבתי תסריטים תל אביבים על סטודנטים תל אביבים, סבא שלי התחיל לדעוך. כילדה ביליתי זמן רב בבית שלהם, כמעט כל יום אחרי בית הספר. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלהם על הילדות בתימן, איך הם התחתנו, על סבא שלי שלחם באצ"ל וסבתא שלי שהיתה פמיניסטית מהפכנית מבלי שהיא תדע זאת. בת דודה שלי, ענת, היא שהציעה לי לכתוב את הסיפור שלהם. הפרוייקט שלקחתי על עצמי הכריח אותי לראות מקרוב את התדרדרות גיבור ילדותי. מהבחינה הזאת, תהליך איסוף החומר- ראיונות מצולמים עם שניהם, היה קשה. היו רגעים משמחים ומצחיקים, כי ברוך ה' לא חסר להם חוש הומור, אבל הפער בין הדמות החזקה והמדהימה של סבא כנער וכגבר מול המציאות של הזיקנה היה גדול,מזעזע ובלתי נסלח.

רויטל:
מהו הדבר שלעולם לא תסכימי לעשות?

שרית גרדוול: 
הדימיון שלי כרגע הולך לדברים המזעזעים ביותר שיגרמו לי לעשות את כל הדברים שאף פעם לא הייתי מסכימה לעשות. אז לא. אני כנראה אעשה הכל בהתחשב בנסיבות.

רויטל:
אילו דברים משמחים אותך?

שרית גרדוול:
הילדים שלי משמחים אותי. אם אני עצובה או מדוכאת אני מכריחה אותם לחבק אותי ואני מרגישה יותר טוב. אבל כדאי לצרף אזהרה: ילדים הם חרב פיפיות. גלידה משמחת אותי. תשומת לב. אהבה. קפה עם בראוניז. עוגת גבינה.

רויטל:
מהו הפרוייקט הבא שלך?

שרית גרדוול: 
׳מעגל הלחוח׳. ספר חדש שהולך לכיוון קצת שונה. זהו סיפור התבגרות משנות השמונים המשלב תעלומת רצח וסודות משפחתיים. הפעם בנוסף לייצוג התרבותי התימני ישנו ייצוג של העליה האתיופית ממבצע משה. פרוייקט נוסף הוא סדרת טלוויזיה העוקבת אחר בנות שירות לאומי המסתבכות עם הפשע המאורגן. הסדרה מחפשת מפיק/ה.

רויטל:
מהם חלומותייך?

שרית גרדוול:
אני כבר לא אהיה כלת התנ"ך העולמית. השלמתי עם זה. אבל אני אשמח להמשיך לכתוב ולהצליח בזה. שאנשים יקראו ויאהבו את מה שכתבתי. כל פעם שמישהי באה לספר לי כמה היא נהנתה מהספר אני מרגישה שהחלום שלי מתגשם. חלום נוסף וקצת יותר קשה להשגה הוא להתפרנס מכתיבה.

תודה רבה ובהצלחה בהמשך דרכך!