שלוש פעמים, לא פחות, רויטל שירי־הורוביץ, 49, ובעלה אמנון, היטלטלו הלוך ושוב עם משפחתם בדרך הארוכה מהארץ לסיאטל שבאר־ צות־הברית, ובכל פעם השתקעו לשנים אחדות. דווקא היא, ששירתה בנח“ל, שעליה אמרו חבריה ש“את הכי ישר־ אלית שיש“, מתגוררת היום בסיאטל עם בעלה וארבעת בניהם, יותם, 21, נדב, 18, רועי, 15, וברק, 10. בספרה ”להתראות בקרוב“, שיצא לאור עכשיו בהוצאת ”ספרי עיתון 77“, היא מתארת את חיי הקהילה הישראלית שם, בפר־ בר שבו ממוקמים גם הקמפוס המרכזי של מיקרוסופט, משרדי גוגל ובואינג, ו“לאחרונה מגיעים גם הרבה חבר‘ה מאמדוקס“. מה שלאחדים נשמע כמו חלום, מתואר בספרה כמציאות מורכבת יותר הכוללת תחושות זרות וארעיות, תלישות, חוסר ודאות, בדידות, בגידה של חברת ילדות וחיי קהילה שנבנית במרחקים במקביל לגעגועים עזים למשפחה ולארץ. שירי־הורוביץ גדלה בחולון, ברמת גן ובהרצליה, ושירתה בנח“ל, באילות ליד אילת. היא למדה באוניברסיטאות תל־אביב וחיפה לתואר ראשון ושני בספרות ובגיאוגרפיה. בשנה השנייה ללימודים פגשה את מי שיהיה בעלה, אמנון. ”היינו תפרנים“, היא מספרת. אמנון, איש מחשבים, קיבל הצעת עבודה בלונדון, והם נסעו לשם לשנה ש - הוא עבד במיקרוסופט )היום בגוגל(. אז חוותה לראשונה את הלם המעבר מתרבות לתרבות. ”אנשים דיברו שם על מזג האוויר ומה יעשו בסוף השבוע ושתו בלי הפסק. בהתחלה חשבתי ’איזה אנשים שטחיים!‘, והלכתי לתיאטרון ולא בדקו את התיק שלי. ואחרי כמה חודשים הבנתי שבעצם ככה אנשים אמורים לחיות, ושאנחנו כאן בישראל המשוגעים, ושאדם צריך לחיות את החיים שלו ולא של המדינה שלו, בלי פחד מפיגועים ובלי מלחמות“.
לוש פעמים שבה רויטל שירי הורוביץ לארץ ובחזרה לסיאטל, ביחד עם בעלה וארבעת ילדיה, אשר שניים מהם נולדו בארץ ושניים מהם כאן בארה"ב. הרצון התמידי לשוב לארץ ולגדל את ילדיה שם ומפח הנפש שספגה בכל פעם מחדש, עוררו בה מחשבות: איך זה שישראלים שחיים שם מפנטזים על חיים כאן בארה"ב וחושבים שכולנו מיליונרים, ואיך זה שאנו הישראלים החיים כאן, מפנטזים תמיד על חזרה לארץ. האם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר? "אז זהו”, עונה שירי הורוביץ, "רציתי להראות שהדשא לא ירוק יותר, הוא פשוט אחר".
FACEBOOK COMMENTS WILL BE SHOWN ONLY WHEN YOUR SITE IS ONLINE