ראיון עם המשורר איתמר זהר

שלום איתמר. אני שמחה מאוד לארח אותך באתר שלי. אני קוראת קבועה של הבלוג שלך, ואט אט לומדת על מכלול עבודת הכתיבה העניפה שלך. המון שאלות מתרוצצות בראשי, מקווה כי לא תרחב היריעה עד כדי כך שלא תוכל לענות...

רויטל:
ספר לקוראים על כתיבתך: זאת העיתונאית, הספרותית, השירה, הבלוג, וכל מה שעולה בדעתך.

איתמר זהר:
אני עורך בעיתון הארץ כבר 13 שנים. עבדתי בחלקים שונים של העיתון ובחמש השנים האחרונות אני עורך במוסף גלריה המתמקד בתרבות ובתחומים כמו מוזיקה, קולנוע, ספרות, אדריכלות, עיצוב ועוד. בנוסף אני גם כותב ידיעות חדשותיות על בידור בחו"ל, בעיקר קולנוע ומוזיקה, ואלה מופיעות בעמוד גלריה המצורף למוסף החדשות היומי. פירסמתי ספר שירים לפני 21 שנה בהוצאה עצמית משום שהיה לי חשוב מאוד להוציא החוצה רגשות. הוא היה בוסרי אז, והוא בוסרי עדיין, ובמחשבה שנייה לא הייתי מוציא אותו לאור. אף על פי שבאותה תקופה הוא עזר לי להשתחרר מדברים, יכול להיות שהוא בדיעבד החזיר לי אותם במובנים אחרים. לפני עשר שנים הוצאתי רומן, בהוצאה גדולה יחסית, אבל הוא לא זכה לחשיפה, הן בתקשורת והן מחוץ לה. אני אוהב אותו מאוד, אבל מצר על כך שלא ליטשתי אותו כדי שיהיה מהודק, קומוניקטיבי וחד יותר. את הבלוג אני כותב כבר שש שנים. התחלתי אותו בסגנון אחר לחלוטין מכפי שהוא היום, וגם השם שלו היה שונה לגמרי. התמקדתי אז בידיעות חדשותיות שמתרחשות ברחבי העולם ולא מסוקרות בהרחבה, אבל בכל זאת נראו לי מעניינות ומקוריות. זה גזל הרבה זמן וכנראה גם לא הייתי ממוקד. עד שהחלטתי לכתוב על מה שאני אוהב באמת – מוזיקה, קולנוע ומה שביניהם – בלי לחשוב מה אנשים אחרים יגידו על הדעה שלי. נדמה לי שזה עזר לי להשתחרר מאוד וגם הביא הרבה יותר קוראים. פתחתי מאז עוד שני בלוגים, שהפסקתי לכתוב בהם בתוך זמן קצר כי זה היה יותר מדי בשבילי, וגם בלוג שירה, שגם הוא כרגע לא בשימוש.

רויטל:
גדלת בקיבוץ – איך לדעתך הושפעה הכתיבה שלך מהילדות בקיבוץ?

איתמר זהר:
הקיבוץ נוכח מאוד בחיי וגם בחיי הכתיבה שלי. קראתי המון ספרים בילדותי ומגיל צעיר רציתי להיות סופר, אבל הייתי עצלן וחשבתי, כמו בתחומים אחרים, שהכתיבה תבוא מעצמה, גם ובעיקר אם לא אשב ואכתוב. זה כמובן לא קרה. בגיל הנעורים קראתי פחות ופחות, אבל תמיד רציתי להיות סופר, וגם תסריטאי ובמאי ושחקן ועוד מלא תחומים שקשורים לאמנות. אבל השאפתנות שאפה לאפס, ומה שהקיף אותי, ביוזמתי, היה בעיקר הפחד להיכשל ולהתאכזב. במשך שנים רציתי להתרחק מהקיבוץ בנושאי הכתיבה, גם כי היתה לי שם ילדות קשה ומכאיבה, וגם כי ניסיתי לברוח רחוק ככל האפשר ממנו. בשנים האחרונות אני כותב הרבה על הקיבוץ, ברומן התבגרות שהשלמתי ושלחתי להוצאות, בינתיים לא תשובה חיובית, וברומן התבגרות אחר שהתחלתי בכתיבתו בימים אלה. אני מסתכל כיום על המקום ההוא בפרספקטיבה אחרת, בשלה ובוגרת יותר, ומשתדל לעשות הפרדה בין מי שהייתי שם לבין מי שאני עכשיו – ולא להכניס אף אחד מהם יותר מדי לתוך הפרוזה ומה שבינה.

רויטל:
איך מושפעת הכתיבה שלך מחיי היומיום ומחייך האישיים?

איתמר זהר:
הכתיבה שלי מושפעת מאוד מחיי היום יום והחיים האישיים. יש כאלה שאומרים שאני קורא יותר מדי עיתונים ורואה יותר מדי טלוויזיה, לכן נקודות התקשורת האלה נכנסות, שלא בטובתן, לכתיבה שלי. אני מסכים ולא מסכים. התקשורת היא כבר, לטוב ולרע, חלק בלתי נפרד ממני, שקשה לי לנתק אותה, גם בכתיבה. יכול להיות שאני יותר מדי מתפזר על הרבה תחומים, במקום להתמקד במשהו אחד, ולכן הכתיבה נפגעת מכך.

רויטל:
על אילו נושאים תכתוב ואילו נושאים לעולם לא יעלו על הכתב?

איתמר זהר:
נדמה לי שאין משהו שאני לא רוצה לכתוב עליו. השאלה הגדולה היא איך להתגבר על המחסומים לכתוב על הנושאים שאתה הכי רוצה, אבל חושש להיכשל בהם, גם כי אתה לא מאמין שתגיע לגבהים של הסופרים שגדלת עליהם, וגם כי אתה מפחד שלא יהיה לך אומץ ללכת עד הסוף בכתיבה הזאת.

רויטל:
אתה כותב הרבה על מוסיקה. כשנפגשנו לא ידעת לענות לי מהיכן הידע הרחב, אולי בכל זאת תשתף אותנו, הקוראים, במקורות הידע שלך?

איתמר זהר:
מאז ילדותי אהבתי מאוד מוזיקה. עם השנים למדתי לאהוב ולקבל כמעט כל סגנון מוזיקלי - לשאוב ממנו השראה ולגלות את מקורות ההשראה שהיו לו. היתה תקופה קצרה, בתחילת שנות העשרים לחיי, שניסיתי להתרחק מזה, כי הרגשתי שאני מכניס לראשי כל כך הרבה פרטי מידע על מוזיקה ומה שמסביב וזה נראה לי מעט מיותר. עד שהבנתי שזה גדול עלי ואני לא יכול להתנתק ממש. אני אוהב את זה. אני חי את זה. ואני רוצה להיות חלק מזה. הלוואי שיום אחד מישהו ילחין את הפזמונים שאני כותב ומיועדים להיות שירי פופ. בינתיים זה עוד לא קרה.

רויטל:
על מה אתה עובד בימים אלה?

איתמר זהר:
התחלתי לכתוב לפני שבועיים רומן התבגרות חדש בגוף ראשון. זה היה אחרי שקיבלתי עוד תשובה שלילית מהוצאת ספרים. החלטתי להניח בצד, לכמה חודשים, את הרומן ההוא, ולכתוב אחר, דומה אבל שונה. הקונצפט הוא כזה: אני כותב בכל יום פרק או שניים, מאתיים שלוש מאות מלה בכל פעם, ומעלה ישר לפייסבוק שלי, בתוספת להיט, ביוטיוב, מהתקופה שבה הרומן מתרחש, שנות השמונים. כך זה מושך גם אנשים שלא בהכרח היו קוראים את הפרק. גם אם הם רק מסתכלים על השיר, הם כנראה רואים לפחות משפט מהפרק.

רויטל:
אילו חלומות ספרותיים תרצה להגשים?

איתמר זהר:
הייתי רוצה שהספרים שלי יראו אור. הייתי רוצה לכתוב ביוגרפיות על זמרים ישראלים ועל מלחינים ישראלים. אבל זה לא קיים בישראל, וקשה לפנות לזמרים או למלחינים כי רובם לא ישתפו פעולה, בעיקר אם זה לא ראיון לעיתון, לקידום מכירות, אלא לבלוג. אבל אני משתדל לעשות בו פרויקטים שיזכירו לאלה שחיים כאן את התרבות שהיתה. אף שהיא לא תמיד מוזכרת בוויקיפדיה, זה לא אומר שהיא לא היתה.

רויטל:
בתור עיתונאי ותיק, איזו שאלה תשאל מרואיין שאני לא שאלתי? מה היא השאלה ומהי התשובה לשאלה?

איתמר זהר:
נדמה לי ששאלת את הכל. ואם לא, אני בטוח שנשאל זה את זה בעתיד.

תודה איתמר, נהניתי ללמוד עליך כאדם ועל כתיבתך. מקווה להתראות בשמחות, פורים שמח!