ראיון עם הסופרת, המשוררת והציירת יפה וגנר


שלום יפה. פגשתי אותך בהשקת ספרי "להתראות בקרוב", בתל-אביב. הגעת במיוחד כדי להשתתף בהשקת הספר. אספתי אותך ליד תחנת הרכבת, ומיד הרגשתי חיבור. שתינו יוצרות, נולדנו למשפחות יוצאות עיראק, אצל שתינו היצירה היא מקום מרכזי בחיים. היה נעים ומיוחד לשוחח ולשתף. אני שמחה לארח אותך היום באתר שלי. בטוחה שהקוראים ילמדו על האדם שאת ועל יצירתך.


רויטל:
אנא ספרי לקוראים על קורות החיים שלך, איך הגעת בכלל ליצירה?

יפה וגנר:
נולדתי בפרס למשפחה בגדדית. עליתי לארץ ב 1950 וילדותי עברה עלי ברמת גן. אחרי התיכון למדתי בסמינר לאומנות ואופנה לימדתי במשך שנים והבאתי לעולם שלושה ילדים. דרך שעורי הבית של הבת שלי התוודעתי לעולם המחשבים. עשיתי הסבה ולמדתי להיות מתכנתת. עבדתי בחומרה כמעצבת שבבים במשך עשרים שנה. לאורך כל אות תקופה המשכתי לצייר והצגתי בכמה תערוכות בירושלים ובתל אביב. לקראת סוף העבודה שלי במחשבים התחלתי גם לכתוב. כיום אני כותבת, מציירת, שרה וגם עסוקה בעבודת התנדבות בקהילות ששרות פיוטים.

רויטל:
מה הביא אותך לכתוב את הספר "דמעות בגודל החידקל", כיצד נבחר השם הזה לספר?

יפה וגנר:
לא נכתבו הרבה סיפורים על שנות החמישים בארץ ובוודאי לא מנקודת מבט נשית. רציתי להביא אל הקוראים, בעיקר הצעירים את הצבעים, הריחות, הקולות והטעמים של עליית עיראק. רציתי להביא אל אלו שאינם יודעים את המתחים והבעיות שלמדינה בהתהוותה. הספר "דמעות בגודל החידקל" הוא ספר המשך לספר "ריח של כחול כביסה ושום". מאחר והקול הנשי של אותה תקופה לא בא לידי ביטוי, הצבתי במרכז הסיפורים שלי דמויות שהכרתי בילדותי. לא כל הדמויות אמיתיות, אבל הן יכלו להיות. הרעיונות באו מתוך הנשים שהכרתי ולא היה להן קול, אז נתתי אותו להן. השם של הספר "דמעות בגודל החידקל" לקוח מהסיפור ויקטוריה. יש שני סיפורים המספרים את אותו הסיפור מנקודת מבט שונה. הסיפור הראשון "ויקטוריה" מסופר מנקודת מבטה של האישה והשני "שאול" מסופר מנקודת מבטו של הבעל. האישה הולכת ונעשית במרוצת הזמן דומה יותר ויותר לאמה. יחד עם זאת יש לה ביקורת על ההתנהגות של האם. בלשון קצת לועגת היא מספרת שאמה הייתה שופכת דמעות בגודל החידקל כאשר הלכה לסרטים. מאחורי המשפט מסתתרת ביקורת, למרות שהיא העריצה את האם.

רויטל:
כיצד הגיבה משפחתך על כתיבתך?

יפה וגנר:
המשפחה די התעלמה מהספרים שלי, מתוך חוסר הבנה, או חוסר אכפתיות ואולי גם מתוך רגשי אשמה. הייתי מה שקוראים "ילדה מוכה", אם כי רוב הילדים באותה תקופה הוכו, אבל לא ככה. הילדים שלי לעומת זאת, לקחו חלק נכבד בעריכה, קראו והביעו דעתם ואהבו מה שכתבתי. הספרים שלי מלאים בסיפורי משפחה, כך שלא קשה להבין את הכאב. ובאמת המכות הנפשיות קשות מן הפיסיות. למעשה אני סיימתי עם הפרק הזה בחיי. התמודדתי עם השדים וגברתי. נלסון מנדלה אמר שיש הרבה כוח בסליחה. אני מנסה למצוא בעצמי את הכוח הזה ולא תמיד מצליחה.

רויטל:
איך נראתה הילדות שלך ברמת גן? גם אני גדלתי ברמת גן, ואשמח ללמוד על חוויית הילדות שלך שם

יפה וגנר:
הילדות ברמת גן של שנות החמישים הייתה מעניינת ומבלבלת. הילדות שלי היא לא דבר שמתגעגעים אליו, ובאחד הסיפורים אני כותבת שאפילו החלומות שלי אינם אוהבים לבקר שם. הסביבה הייתה סביבת מהגרים שבחלקה היו ניצולי שואה, ואני מביאה גם את הסיפורים שלהם ואת המפגשים שלי אתם. אני גם מביאה את המתחים בין העדות שונות בעיקר את היחס של אנשי המקום האשכנזים אל העולים החדשים מארצות המזרח קרוב.

רויטל:
איך הגעתך לכתיבה?

יפה וגנר:
אל הכתיבה התוודעתי בגיל מאוחר יחסית. לאחר גירושי מבעל שלא נתן לי מקום, התחלתי להתעורר בבוקר מחלומות שבהם כתבתי שירים. במשך זמן קצר לא הבנתי מה קורה ואז התחלתי לכתוב ומאז לא סיימתי. כל דבר מעורר את יצר הכתיבה, שיר או מוסיקה, מפגש עם בני אדם, קולות וריחות.

רויטל:
מהן תכוניותייך לעתיד?

יפה וגנר:
אני ממשיכה לכתוב ואני מקווה שזה לא ייגמר. יש לי חומר לעוד כמה ספרים, סיפורים קצרים, הפעם ללא עלילה והם קצת הזויים. יש בידי תרגומים לעברית של המשוררת האמריקנית אמילי דיקנסון שאני מאד אוהבת. ואולי אשוב אליה. כרגע אני עובדת על ספר שירה שיצא כנראה עוד השנה.

תודה רבה על הראיון המרתק ובהצלחה.

FACEBOOK COMMENTS WILL BE SHOWN ONLY WHEN YOUR SITE IS ONLINE