ראיון עם הסופרת, ימית אמבריסטר

רויטל:
שלום ימית. שמחתי מאוד לקרא את ספרך ולהכיר אותך מעט אף באופן אישי. בעיקר התרגשתי מהעובדה שיש כל כך הרבה נושאים משותפים בינינו. האם תוכלי לספר לקוראים בקצרה עלייך? אילו דברים מעניינים אותך? מהם התחביבים שלך?

ימית אמבריסטר:
שלום רויטל , מעט עלי אני אם לשלוש בנות מאוד מיוחדות שגורמות לי כל יום להיות בן אדם יותר טוב. נשואה לאהבת חיי ששווה את כל הקושי שבעזיבת מולדת ומשפחה. חיה במדינת אריזונה שבארה"ב מזה כ -15 שנה ומאוד מאוד אוהבת את החיים בה, למרות שהקיץ בלתי נסבל. יש כאן ישראלים מקסימים ואפשרויות רבות לכולם. בשבילי ערב מושלם זה ארוחת ערב עם המשפחה שלי, סרט בסלון עם הבנות וספר טוב לפני השינה. אני נהנית מכל מה שקשור בעבודות יצירה, וכל הזמן מתכננת את הטיול והספר הבאים שלי.

רויטל:
האם תוכלי לספר לנו על התהליך שהוביל אותך לכתיבת הספר “אישה מרוקאית אחת”, ועל הספר עצמו?

ימית אמבריסטר:
את הספר "אישה מרוקאית אחת" התחלתי לכתוב לפני כשש שנים. לא תיארתי לעצמי שיקח כל כך הרבה זמן, מאמץ וכסף על מנת להגיע לרגע הזה שהוא יצא לאור. כתיבת הספר "אישה מרוקאית אחת" היה חוויה עצומה כי זה לא היה סיפור שניתן היה לומר שישב אצלי בראש במשך שנים ארוכות. הסיפור פשוט זרם החוצה ממני אל המחשב, באופן טבעי מאוד, כי כתבתי על הבית, השורשים, המוכר. את האינפורמציה על יהדות מרוקו שאבתי מקריאה באתרי אינטרנט וספרים של יהדות מרוקו, כמו כן ראיינתי בני משפחה ומקורבים לגבי התקופה והזיכרונות שלהם, אבל מן הסתם היה לי על מה להישען מהבית ומהעיר קריית-גת שם נולדתי וגדלתי. אני לא יכולה שלא להודות שהבאתי את עצמי לתוך הספר ומי שמכיר אותי אישית כן שומע אותי מדברת אבל אולי בגלל זה אחד מהפידבקים הגדולים שאני מקבלת מהקוראים זה שהסיפור מאוד אותנטי ונכנס ללב. ללא ספק זה משום שהלב שלי בתוך הסיפור.

רויטל:
מתי ידעת שאת סופרת? אייך משפיעים החיים על הכתיבה שלך, ואיך משפיעה הכתיבה על החיים שלך?

ימית אמבריסטר:
אף פעם לא ידעתי ממש שאני סופרת, גם עכשיו אני לא ממש בטוחה. בשבילי סופר זה א.ב. יהושע מהבגרות בתיכון, ואני לא מרגישה שאפשר להשוות את הכתיבה שלי או הספרים שלי לסופר כזה. לעומת זאת, תמיד ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר. מאז שהייתי ילדה אהבתי לקרוא. בלעתי ספרים על גבי ספרים והמון אנשים יכולים להזדהות עם זה. רק שאני רציתי להיות הסופרת, מאחורי ספר שמי שיקרא אותו ייאנח בסוף. זה היה חלום, לא משהו שחשבתי שאני באמת יום אחד אוכל להגשים. אני מאמינה שאם יש אהבה עצומה למשהו, כזו שמנקרת כל הזמן, בסוף או שבאמת מנסים, או שהחלום פשוט חומק מבין האצבעות. הבנתי יום אחד שאם אני אתעקש שזה יקרה, שאנסה שוב ושוב לשפר עוד קצת, לתקן עוד טיפה ובסוף ללמוד להתפשר על הטוב ביותר שאני יכולה באותו רגע, ולעבור לפרויקט הבא כדי להמשיך ללמוד ולכתוב, אז זה לא יקרה. ברגע שהחלטתי שאני לא מפחדת מכמה זמן זה ייקח לי, כמה כסף זה יעלה לי בלי תמורה מידית ומה יגידו על הספר שלי לאחר מכן, זה כבר היה רק עניין של להילחם בסבלנות שיגיע הרגע, ואני מאושרת שלא התייאשתי כי "אישה מרוקאית אחת" הוא באמת אחד ההישגים האישיים הכי גדולים שלי, וכמובן, אל לשכוח שכתיבה היא הדבר שאני הכי אוהבת לעשות.

רויטל:
את חיה, כמוני, בארצות הברית. איך החיים כאן משפיעים על כתיבתך?

ימית אמבריסטר:
העובדה שאני חיה בארצות הברית שינתה לי את החיים בהרבה רמות. אני מאמינה שהבחירה שלי לגור בחו״ל חידדה לי את התחושות לגבי החשיבות של מולדת, משפחה, שייכות וזהות עצמית והייתה הגורם המרכזי לסיבה שבחרתי לכתוב רומן היסטורי רווי געגועים למרוקו האהובה של הגיבורה שלי. הגעגועים למולדת נכתבו מהלב, כי אני מזדהה באופן אישי עם התחושות. חוץ מזה שהחיים בארה׳ב יותר נוחים כלכלית ולכן התאפשר להיות בבית ולהקדיש הרבה זמן לכתיבת ספר. היום אני יודעת שאני מסוגלת לכתוב ספר שכל כך הרבה אנשים נהנו לקרוא, שאין דבר באמת שעומד בפני הרצון, שזו לא קלישאה ושאני ברת מזל שהצלחתי, גם אם זה יהיה רק פעם בחיי, שהגשמתי חלום אמיתי. 

רויטל:
מה הן תכניותיך לעתיד? הבנתי שאת עובדת על ספר חדש, אנא ספרי לנו עליו.

ימית אמבריסטר:
הספר הבא שלי אשר שמו הוא "בין מצריים לכנען", חוזר מעריכה כרגע ואני מחכה בקוצר רוח לשנות ולתקן בפעם האחרונה (בתקווה) כדי להגיש אותו להוצאות לאור. אני מקווה שהוא יצא לאור בקרוב כדי שאוכל להוכיח לקוראים שלי ולעצמי שאני מתכוונת לכתוב עוד המון ספרים וסיפורים מז'אנרים שונים. כדי לא להרוס את הציפיה וההפתעה של הספר הבא אני מוכנה לגלות רק שזהו סיפור תנ"כי לא פשוט. הספר הבא דומה לראשון בשני דברים: שניהם רומנים היסטוריים ולשניהם דמות אישה חזקה ועקשנית, גם אם זה בניגוד לרצון אלוהים. כל השאר מאוד שונה מ"אישה מרוקאית אחת" בהקשר שהוא לא סיפור אישי לי, הרשתי לעצמי להיות יותר חריפה, להגיד דברים פחות מקובלים (שהם לא בהכרח דעתי האישית) ולכתוב סצינות שהן קצת יותר קשות. אני מקווה מאוד שהקוראים שלי יכתבו לי שוב מיילים, והודעות אישיות עם סיפורי החיים שלהם ואת דעתם על הספר הבא כמו שהם עשו עם "אישה מרוקאית אחת". זה החלק הכי כייפי ומרגש, כשבסופו של דבר הצלחתי קצת לגעת בנשמה של מישהו ליום או יומיים.

רויטל:
באלו מקומות תרצי לטייל? ומה תקחי איתך לשם?

ימית אמבריסטר:
אנו מרגישה בסוג של טיול כל החיים שלי ואולי בשל העובדה שאני גרה במדינה שעדיין מרגישה זרה לי. אני מטיילת המון בארה׳ב. הייתי רוצה לראות כמעט את כל העולם אם יכולתי, למעט מדינות אנטישמיות ולא אוהדות יהודים. לאי בודד אקח איתי את התנ"ך, בעלי והבנות שלי.

תודה רבה ימית. אהבתי את ספרך, ונעימה לי חברתך. מאחלת לך הצלחה רבה בהמשך הדרך וכמובן, המשך הגשמת חלומות, אשר מפריים גם אנחנו, הקוראים, נהנים.